<h1>כל בו הלכ' טריפות סימן ק"א</h1>
<h2>דף ט.</h2>
כתב ה"ר יצחק ז"ל בהמה שלא בדק לה סירכי הריאה, טריפה. וכן דעת הר"ף דאפילו בדיעבד טריפה. (והר"ז) [והר"ש ז"ל] פירש דאפילו בבהמה גדולה אם לא בדק אין לחוש, וכשירה, דהא קיימא לן כרב הונא דאמר נשחטה בחזקת היתר עומדת, ועוד דהלכה למשה מסיני דאזלינן בתר רובא, אך אין מפרסמין הדבר אלא לצנועים. ואנן סומכין על פירושו בגדיים וטלאים, שאין רגילות להיות בהם סירכא כשהם קטנים, ואם לא בדקם כשרים בדיעבד, אבל בבהמה גדולה, טריפה אפילו בדיעבד, כיון דסירכות מצויות בהן.
בני מעים שבא זאב או כלב ונטלן, והרי הן נקובין כשהניחן, תולין בו ומותרת, דאין אומרים במקום נקב נקב. נמצאו נקובין, ולא נודע אם קודם שחיטה נקבו או אחר שחיטה, נוקבין שם נקב אחד ומדמין, ואם הנקב הראשון כמותו כשירה, ואם לא ידמה לו, טריפה, שבאמת קודם שחיטה נקבו. ואם (ממשמשו) [משמשו בידים] בנקב הספק, ממשמשין גם כן בשני, ומעריכין זה לזה.
וכל בהמה וחיה ועוף הרי הן בחזקת בריאים, עד שיולד בהן דבר שחוששין לו, ואח"כ יבדק לאותו דבר בלבד. ומי ששחט את הבהמה וקרע את הבטן קודם שיבדוק את הריאה, ובא זאב או כלב או גוי ונטל אותה והלך, הרי זו מותרת, ואין אומרים שמא נקובה היתה הריאה או דבוקה, שבחזקת היתר עומדת אחר שנשחטה עד שיודע במה נטרפה, כמו שביארנו למעלה. וכשם שאין חוששין לקרום של מח שנשברה, או גולגולת וכיוצא בהן, כך אין חוששין לריאה שנאבדה, ואין בזה מנהג, שדבר שאינו מצוי אין בו מנהג. בא גוי או ישראל והוציא הריאה קודם שתיבדק והרי היא קיימת, נופחין אותה, ואף על פי שאין אנו יודעין אם היו בה (צמחי) [צמחים] או לא, מפני המנהג. ויש חולקין על זה בריאת שורים גדולים או בשל כבשים, לפי שמצוי (בה) [בהן] טריפות תמיד בריאה, ואוסרין (אותו) [אותה] אם נטלה בלא בדיקה, גם לפי שאין אנו בקיאין עתה לבדוק אם עולה בנפיחה כראוי, אבל בגדיים וטלאים שאין טריפות מצוי בהן, הולכין אחר הרוב ומותרין, וכן כתב בעל העיטור. וכן דעת ה"ר יצחק ז"ל, והר"ש ז"ל, כמו שביארנו למעלה. אבל אם בא זאב ונטל בני מעים והחזירן כשהן מנוקבין, אין חוששין שמא נקובין היו מתחילה ושהזאב במקום נקב נקב, לפי שהנשחטת בחזקת היתר עומדת.
<h2>דף לז.</h2>
בהמה שהיא חולה מחמת שתשש כוחה, ונטתה למות, וקדם ושחטה, הרי זו מותרת, ואף על פי כן גדולי החכמים לא היו אוכלין ממנה, ואפילו פירכסה בסוף שחיטה.
<h2>דף מב.</h2>
וכל אבר שאמרנו שאם נקב במשהו טריפה, כך אם ניטל כולו טריפה, בין שניטל ביד, בין שניטל בחולי, בין שנברא חסר ממנו. וכן אם נברא בשני אברים מאותו אבר, שכל היתר כנטול הוא חשוב. כיצד ניטל אחד מן המעים, או ניטלה המרה וכיוצא בהן, בין בעוף בין בבהמה, טריפה. ויש מן הגאונים שהתירו ניטלה המרה, והוכיחו זה, מדבעינן בכבד שישתייר ממנו כזית במקום מרה, מכלל דאמרה עצמה לא קפדינן. ויש לדחות זאת הסברא, דאדרבא להכי בעי שישתייר כזית מן הכבד במקום מרה, כדי שתתקיים ממנו המרה. ויש מן הגאונים שהורו שעוף שלא נמצאת לו מרה, טועמין הכבד, ומוצצין אותו, אם יש בו טעם מר מותר, ואם לאו אסור. ובני יונה, אין להם מרה, וכשרים, שכן תולדת מיניהם. והצבי, אין לו מרה בכבד, אבל יש לו למטה סמוך לזנבו. ואם נמצאו ב' מררות או ב' מעים וכיוצא בזו, טריפה. ויש אומרים דדוקא כשהמררות סמוכות זו אל זו, דבוקות זו בזו, דבהכי מטרפא, משום דכל יתר כנטול דמי, ונמצא מקומה נקב באחרת, אבל אם היו בשני מקומות, כשירה, דאפילו ניטלה לא משתיר נקב אלא בכבד שלא נפסל בכך. ויש כתבו שאם שני המררות הסמוכות זו לזו נשפכות זו לזו, מותרות, כדאמרינן לקמן בתרתי סניא [דיבי] דשפכי אהדדי.
ושלשה אברים הן שאם ניטלו טריפה, והן צומת הגידין, והכבד, והלחי העליון.
כל אחד מבני מעים שפסולת המאכל סובבת בהן נקראין דקין, ואם נקב אחד מהן הרי זו טריפה. ויש מהן מלופפין ומוקפין זו לפנים מזו כנחש נכרך, ונקראין הדרא דכנתא. אם נקב אחד מהן לחבירו, כשירה, שחבירו מגין עליו.
כרס שנקב, טריפה ואין לו דבר שיסתום, שהרי חלב שעליו אסור. וכן המסס ובית הכוסות שנקב אחד מהן לחוץ, טריפה, ואם נקבו אחד מהן לתוך חלל חבירו, מותרת. פירוש המסס הוא שקורין שנטופ"ן. ובית הכוסות קורין לו קפי"ל. והמסס מחובר לבית הכוסות, אבל כל אחד יש לו דופן לעצמו, ושופכין זה לזה, מבית הכוסות נכנס להמסס, ומן המסס לקיבה, ומן הקיבה לדקין. ולפיכך כשהנקב מחללו של זה לחללו של זה. כשר, שכל אחד מגין לחבירו. מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות, כשירה. ואם [ניקב] נקב מפולש לתוך חלל בית הכוסות, ונמצאת טיפת דם בתוך הנקב, טריפה, שודאי קודם שחיטה נקב. ואם אין דם בתוך הנקב, הרי זו מותרת, שמא אחר שחיטה דחקה ונקבה. ויש אומרים שאפילו לא היה נקב מפולש, אלא שנמצאת קורט דם כנגד הנקב מבחוץ, טריפה, שהדבר מוכיח שהנקב מפולש, ואף על פי שאינו ניכר. ודעת ר"ש ז"ל דדוקא בבית הכוסות יש לחלוק בין מפולש לשאינו מפולש, לפי שהן כעין שני עורות מדובקין, ואם נקב אחד השני מגין בעדו, אבל בשאר המעים אין לחלק, שהעור דק וקלוש, ואם יתחב שם מחט, אין שם שיגין. ויש חולקין בזה ואומרים שבכל מקום שנמצאת מחט, יש למשמש בנחת ולדקדק יפה, ואם נשאר מקצת העור שלם כנגד פי המחט, מגין כנגדו וכשירה. יש מביאין ראיה לסברה זו, מדאמרינן [נ' ע"א] בני מעים שנקבו וליחה סותמן טריפה, משום דליחה אינה מגינה, מכלל דקצת העור מגין.
בהמה שנפלה ממקום גבוה עשרה טפחים או יותר, או שהיכה אותה במטה או באבן, או רצץ אחד מאברי חלל הגוף, עד שנתרוצץ בסיבת זה עד שתפסיד צורתו, טריפה.
<h2>דף מג.</h2>
והאוכל כזית מבהמה חיה ועוף טריפה לוקה, ואי זו היא טריפה, כל שאין כמוה חיה, שטרפה ארי או זאב וכיוצא בו ושברה, ועדיין לא מתה. ויש חולאים אחרים שאם יארעו בה תחשב כטריפה, והם הלכה למשה מסיני, ומספרם ח', ואלו הן. דרוסה, נקובה, חסרה, נטולה, פסוקה, נפולה, שבורה, וקרועה. ואין לך בכולן בפירוש מן התורה רק הדרוסה, לפיכך החמירו בה, שכל דרוסה אסורה, וספק שאר הטריפות מותר.
שני כיסין יש בקורקבן, החיצון אדום כמו בשר, והפנימי לבן כמו עור. נקבו שניהן זה בלא זה, מותר, שניהם אסור, ואפילו במשהו. ואם נקבו שניהם זה שלא בפני זה, מותר.
וכן הושט שנמצא העור החיצון שלו לבן והפנימי אדום, בין בבהמה בין בעוף, טריפה. וכתב ה"ר אשר מלוניל ז"ל עוף שנמצא הכבד או הלב והקורקבן ירוקין, ולא נודע שנפל לאור, בא מעשה לכאן והחמירו בו, על פי לשון הגאון רבי יצחק ז"ל, דגריס כגון שהוריק הכבד כנגד בני מעים, בידוע שנפלה לאור. ובספרים שלנו של מצינו אלא בידוע שנחמרו בני מעיה, כשידענו שנפלה לאור, אבל בספיקא לא מחזיקין אסור. ומתנית' מסייע להך סברא, דנקט נפלה לאור. ע"כ. ובעל העיטור ז"ל כתב שאם נמצא הושט ששני עורותיו אדומין או לבנים, דהוה ליה כניקב זה בלא זה וכשירה, דודאי אין ריעותא אלא באחד. ויש אוסרין בכי האי גונא. וקרום שעלה בושט מחמת מכה, אינו קרום, ואינו מכשירו, לפי שסופו לינקב על ידי מאכל שנכנס שם. והוא הדין לשאר המקומות שנקיבתן במשהו, שאם עלה בנקב קודם, שאינו מועיל.
<h2>דף מג:</h2>
נקובה כיצד, אחד עשר אברין הן שאם נקב אחד מהן לחללו במשהו טריפה, ואלו הן. תורבץ הושט, וקרום של מוח, והלב עם הקנה שלו, והמרה, וקנה הכבד, והקיבה, והכרס, והמסס, ובית הכוסות, והדקין. והריאה עם הקנה שלה. תורבץ הושט, הוא מקום שאין ראוי לשחוט מן הושט. ולענין טריפות דינו כושט. שנקיבתו במשהו.
<h2>דף מד.</h2>
סימנין שנתדלדלו רובן שלא מחמת נפילה, טריפה. וכן אם נתקפלו, שהרי אינן ראויין לשחיטה, אבל תורבץ הושט שנפרק רובו מן הלחי, (מותר) [מותרת], שאינו מקום ראוי לשחיטה.
<h2>דף מה.</h2>
וקנה שנקב מן החזה ולמטה, והוא המקום שאינו ראוי לשחיטה, טריפה, ונקיבתו במשהו. התחיל בשחיטה ושחט כל הקנה ואחר ניקבה הריאה ואחר נגמרה השחיטה, טריפה, הואיל וקודם גמר שחיטה ניקבה, וכן כל כיוצא בזה בושט.
ושני קרומות יש למוח שבראש, ואם נקב העליון הסמוך לעצם בלבד, הרי זו מותרת. ומשיתחיל לימשך בשדרה מתחילת העורף שנקב מותר. והמוח עצמו שנקב או שנתמעך, והקרום קיים, כשירה. ואם נשפך כמים או כדונג, טריפה.
<h2>דף מה:</h2>
הלב שנקב לבית חללו, בין לחלל גדול שבשמאל, בין לחלל קטן שבימין, טריפה, ואפילו במשהו. אבל אם נקב בשר הלב ולא הגיע לחלל, מותר. וקנה הלב, והוא המזרק הגדול היוצא ממנו לריאה, הרי הוא (כריאה) [כלב], ואם נקב לחללו במשהו טריפה.
קנה הכבד, שבו הדם מתבשל, אם נקב אחד מהן במשהו, טריפה, לפיכך מחט שנמצא בחתוך הכבד, אם היא גדולה שראשה אחד חד וראשה אחר כד, והיה ראשה החד בפנים, בידוע שנקבה כשנכנסה וטריפה. פירוש ואין חשש האיסור מפני נקיבת הכבד, אלא מפני חשש שנכנסה עם המאכל במעים ונקבה אותם, ויצאה ונתחבה בכבד. ואם היתה מחט קטנה, ששני ראשיה חדין, בידוע שנקבה וטריפה. ואם נמצאת בקנה הרחב שבאמצעיתו, שבו נכנס המאכל לכבד, מותרת. וכבד שהתליע מותר.
חוט השדרה שנפסק העור החופה המוח או רוב הקיפו, טריפה, אבל ניקב או נסדק לארכו (מותר) [מותרת]. הומרך המוח ונשפך כמים, או שנמס כדונג, עד שימצא החוט כשמעמידו אינו עומד, או שאינו יכול לעמוד מפני כבדו, אסורה. וחוט השדרה, תחילתו מחוץ לפולין שבתחילת העורף, עד שלא ישאר אלא חוליא אחת לתחילת האליה. ובעוף, עד בין אגפיו, כלומר כנגד בין האגפים, הוא כח חוט שדרתו, מפני חיבוט גדול שמתחבט שם בכנפיו, אם יפסוק שם החוט, אפס כוחו, אבל משם ולמטה, אינו צריך חיזוק כל כך, ולא יטרף (בפסקתו) [בפסיקתו], והא נדון כבשר. וה"ר יונתן ז"ל מחמיר לאסור עד למטה מן האגפים, שעד אותו המקום צריך לכח גדול. וכן דעת הר"ז ז"ל. אבל למטה ממקומות אלו, בין בבהמה בין בעוף, אין חוששין אל החוט, בין נפסק העור בין הומרך המוח שבו.
<h2>דף מו.</h2>
כבד שניטל כולו, טריפה. נשתייר ממנו כזית במקום שהוא תלוי בו, וכזית במקום מרה, מותרת. וזולת שני זתים אלו, טריפה, דקים להו לרבנן דאינה חיה אלא אם כן נשארו בה שני זתים אלו. נתדלדלה הכבד והיא מעורה בטרפשא שלה, מותרת. ניטל ממנה מקום שהוא תלוי בו ומקום המרה, אפילו השאר כולו קיים, טריפה. וכן אם הוא מפוזר מעט כאן ומעט כאן, או שהיה מרודד. או ארוך כרצועה, הרי זו ספק וטריפה.
<h2>דף מו:</h2>
שני קרומות שעל הריאה שניקבו זה בלא זה מותרת, ואפילו נגלד הקרום העליון והלך לו כולו מותרת, אבל אם נקבו שניהם, טריפה.
ואם נמצאת בריאה מקום יבש, שנפרך בציפורן, טריפה אפילו בכל שהוא, אבל אם לא יבשה כדי שתיפרך בציפורן, אף על פי שיבשה קצת עד שלא תוציא טיפת דם, כשירה. נמצאת נפוחה, תוספת משונה היא, ואוסרין אותה מספק. אונא שנמצאת דבוקה בחיתוך האונא הסמוכה לחבירתה, כשירה. ואם נמצאו מגב לגב שלא במקום חיתוך, או אפילו במקום חיתוך של ראשונה לשלישית, טריפה. והטעם, לפי שהאונות מרחפות תמיד, והאמצעית מרחפת בין שתי החיצונות ומפרקת הסירכא, (ואין הסירכא) ואין סירכא בלא נקב, ובהתפרק הסירכא נמצא שניקבה הריאה, אבל אם הסירכא מאונא לאונא הסמוכה לה, כשירה, כיון ששתיהן יכולות לרחף (כאחד) [כאחת], ואין מפריד ביניהם, אין סופה להתפרק. ויש שהחמירו אפילו מאונא לאונא, אבל במנהג נרבונ"ה כפי שכתבנו. וכן כתב הרמב"ם ז"ל.
נמצא הנקב באחת מן האבעבועות, טריפה. כתב ה"ר יצחק ז"ל וזה לשונו, בועא בשיפולי ריאה, טריפה. וכן פירש בהלכות גדולות. ושיפולי ריאה רוצה לומר כל חודי חיתוכי האונות והאומות, בין מלמטה בין מן הצדדין, נקראת שיפולי ריאה. (על כן) [ע"כ].
כתב הרשב"א סירכא שהיא יוצאה בשיפולי הריאה פסולה, שהיא כאילו נסרכת מן הגב. ובין שתהא נסרכת משיפולי לשיפולי, ובין שתהא נסרכת משיפולי לחיתוך האונא, טריפה. ע"כ. ור' דוד ב"ר לוי ז"ל כתב ושיפולי ריאה חוץ לגבול שלה שנסרכה לטרפש הכבד בפילוש, טריפה, בלא פילוש כשירה. וסירכא העולה מתחת אונא לדופן, טריפה, אלא אם כן עולה מגבה או מצידה או משפתה. ואין הפרש בסירכא בין גדולה בין קטנה, כי הכל אסור. עכ"ל. ועינוניתא דורדא, כל היכא דסריכא, טריפה, שהכל הוא לה שלא כסדרן, אך אם היא דבוקה בכיס שלה, מכשירין אותה, והוא שתהיה שם בלא פילוש.
וה"ר יצחק כתב לדידן דלא בקיאינן בנפיחה, כל סירכא טריפה. ומיהו כי ליכא סירכא, כי אם קרום ההולך מאונא לאונא כסדרן, רגילין להכשיר כי ליכא חלון, אבל אם איכא חלון טריפה. ואונא לאומא, יש אוסרין. ורבינו ברוך היה מתיר. ובימיו היו אוכלין סרוכה כסדרן, ואינן מוחין. ואמר ה"ר שמשון בשם רבותיו וה"ר נחמן בן ה"ר חיים כהן דגבול יש לה, דאם סרוכה בראש האונות או למטה מעט טריפה, ואם הרוב מאמצע ולמטה כשירה. ואם הבהמה של גוי טורפין הכל ע"כ. ובספר המצות כתב כי רבינו יהודה מפרי"ש מורה הלכה למעשה להתיר כל סירכא הדבוקה לדופן במקום חיתוך האונות, בלא שום בדיקה. וכל סירכא שהיא כסדרן, היה מתיר בלא בדיקה. אך ריצב"א היה מחמיר, הואיל ויצא מפי הגדולים. והר"ף כתב לדידן כל סירכא טריפה, דאנן לא בקיאין בנפיחה. ומיהו כי ליכא סירכא כי אם קרום ההולך מאונא לאונא כסדרן כשירה כי ליכא חלון, אבל אי איכא חלון, טריפה. ואונא לאומא, יש אוסרין אותה אפילו סמוכה לה, לפי שהאונא עומדת במצר החזה במקום צר ורחיפתה קצרה, והאומא עומדת ברוחב הבטן ורחיפתה גדולה, וכשהאומא מרחפת, אין האונא יכולה להיות נמשכת עמה, ומתפרקת הסירכא, ובודאי נקבה. ורש"י כתב דמאונא לאומא מותרת, דכסדרן הוא, ובלבד שתהא מחיתוך זו לחיתוך זו, דהיינו מגב לגב. וכן מנהג נרבונ"ה.
<h2>דף מז.</h2>
היו בה אבעבועות סמוכות זו לזו, טריפה, שמא נקב ביניהן, ואין לה דרך בדיקה. היתה בה אחת ונראית כשתים, (שנוקבין) [נוקבין] האחת, ואם נשפכה בזאת השנית, בידוע שהיא אחת וכשירה, ואם לאו טריפה. ריאה שנתמסמסה, והיא נופלת חתיכות חתיכות כשתולין אותה, טריפה.
וחמש אונות יש בריאה, שלשה מימין ושנים משמאל, כשיתלה הבהמה ויהיו פניה כנגד פניו. ובצד ימין ממנה אוזן קטנה שלא בצד האונות, ויש לה כיס בפני עצמה, והיא בתוך הכיס. ואוזן זו (קטנה) [הקטנה] נקראת ורדא, מפני שהיא דומה לורד. ואינה מן המנין. חסר מנין האונות של שמאל, טריפה, ואם בימין לא נמצאו שם אלא שתים, (ואת) [זאת] האוזן משלמת המנין (כשריה) [וכשירה], שהיא בצד ימין, כמו שכתבנו. וה"ר יצחק ז"ל כתב דאינה מצטרפת להשלים המנין, אפילו מימינה, כיון דלא קיימא בדרא דאוני. ניקבה זאת האוזן, אף על פי שהכיס שלה סותמה, טריפה. לא היתה בבהמה אותה האוזן, כשירה, והוא שיהיה בה מנין שאר האונות, שהרבה בהמות יש שאין להן אותן האוזן. ועינוניתא דורדא שאין לה כיס, כתב ה"ר משה ב"ר יהודה שאוסרין אותה. וכן אם נמצא עינוניתא דורדא מחיתוכא דאוני ולמטה, אסורה, שאין מכשירין אותה אלא כי איתא מחיתוכא דאוני ולמעלה.
וריאה שנמצאו בה שני ורדות, כתב הר"ש ז"ל, שאסורה. וכן כתב ה"ר יצחק ז"ל, ואם יש תרי עינוניתא דורדא טריפה. וכן אם אין בה אפילו אחת, טריפה. ויש מפרשים דכשירה. ופוסקין להחמיר. ע"כ. אבל רוב שאר הגאונים התירו ב' ורדות, והוא שתהיינה שתיהן בצד ימין, שהוא מקום המיוחד לה. נתחלף סדר האונות, והיו ג' משמאל וב' מימין בלא הורד, או שהיתה הורד בצד שמאל, טריפה. ניתוספו מנין האונות, והיתה אוזן יתירה על גבי הריאה לעומת הצלעות, הרי זו טריפה, שהיתר כנטול. והוא שתהיה כמו עלה של הדס, פחות מכן אינו אוזן, ומותרת. ואם היתה האוזן יתירה מצד האונות או מלפני הריאה שהוא לעומת הלב מותרת. נמצאו שתי אונות באונא אחת, אם אין ביניהם כמו עלה של הדס, בין בעיקרן בין בסופן בין באמצען כדי שיוכר שהן שתים דבוקות, הרי זו חסרה, וטריפה. וכן ריאה שנמצאת כולה שתי ערוגות, שאין לה חיתוך אזנים כלל, טריפה.
<h2>דף מז:</h2>
יש מראות שאם נשתנה בהן האבר הרי הוא כמת וכנקוב. (וחמשה) [וחמש] מראות הן בריאה שאם נשתנה אחד מהן, אפילו כל שהוא, טריפה, ואלו הן. שחורה כדיו, או ירוקה כקישות, או כעין חלמון ביצה, או כעין הצמח שצובעין בו הבגדים שהוא אדום מעט ונוטה לירוק. והנמצא כענין חריות של דקל אוסרין אותה מספק, אחר שהוא קרוב למראה האסור. וארבע מראות מותרות בה, שחורה (כטחול) [ככחול], או ירוקה כחציר, או אדומה, [או] כמראה הכבד. ואם היתה כולה טלאים טלאים ונקודות במראות אלו, מותרות. ואין אוסרין במראה האסור, עד שנופחין אותה. ואם תחתיה תעמוד הבהרת, אסורה, ואם נהפכה למראה המותר, כשירה.
וריאה שנמצא בה מקום אטום כל שהוא, שאין הרוח נכנס בו, שאינו נפתח, הרי הוא כנקובה, וטריפה. ובודקין אותה, שקורעין המקום שלא נפתח, ואם נמצא בו ליחה, מותרת, שמחמת הליחה לא נכנס הרוח, ואם לא נמצא בו ליחה, נותנין עליו מעט רוק או תבן או נוצה וכיוצא בהן, ונופחין, אם נתנדנד כשירה, ואם לאו טריפה, שאין הרוח נכנס שם. ואם שמע בה הברה בשעת נפיחה, אם ניכר המקום שממנו תשמע ההברה, נותנין עליו מעט רוק וכיוצא בו, ואם נתנדנד בידוע שהיא נקובה וטריפה. ואם לא ניכר המקום, מושיבין אותה בפושרין ונופחין אותה, ואם בצבץ המים, בידוע שהוא נקובה וטריפה. ואם לאו, בידוע שקרום התחתון ניקב, והרוח נכנס בין הקרומות, ומשמיע הקול בשעת נפיחה. ובעל העיטור ז"ל מצריך לכל ריאה להוציאה ולנפחה, דאי לאו הכי, מנא ידעי אי איכא בה מקום אטום. וכל הגאונים האחרונים כתבו שאין נופחין אותה אלא היכא דאתיליד בה ריעותא. וכן פשט המנהג.
ופירוש העלתה צמחים, אבעבועות מלאות מוגלה, והסירכא עולה מהן לדופן. ריאה שנשפכה כקיתון של מים והקרום העליון שלם, אם כל הסימפונות שלמים שלא נימוחו כלל, כשירה. וכיצד בודקין אותה, שופכין אותה בכלי שוע באבר וכיוצא בו, ואם נראו בה חוטין לבנים, בידוע שנימוקו הסימפונות. ואפילו בסימפון אחד שנימוק, טריפה. היו אבעבועות מלאות רוח או מים זכים או ליחה (שאינה) נמשכת כדבש או שהליחה יבשה וקשה, ואפילו כאבן, הרי זו מותרת. אבל אם היתה הליחה סרוחה, או המים סרוחין או עכורין, טריפה. וכשמוציא הליחה ובודק אותה, בודק הסימפון שתחתיה, אם נמצא נקוב, טריפה.
<h2>דף מח.</h2>
וה"ר דוד ב"ר לוי כתב כלל זה בכל עניני הריאה וזה לשונו, אונא לדופן כשירה, אפילו אין מכה בדופן. ובין שתצא הסירכא מחיתוך האונא לדופן, או מגב האונא לדופן, מקום רביתא הוא, וכשירה. וכל המקום שבאונין לאחר החיתוך, נמי דינו כאונין, ומשם לדופן או לשדרה כשירה, אבל מן הצד הפנימי של אונין לדופן, לאו מקום רביתא הוא ואוסרין אותה. והוא דסביך בבישרא, (אפילו [פירוש] מאונא לדופן אין מתירין אותה, אלא כשנתסבכה הסירכא ונדבקת בבשר שבין הצלעות, ששם נדבקת יפה, אבל בצלעות עצמן אינה נדבקת יפה ואוסרין אותה, שסופה להתפרק. ואם נדבקת בבשר ובעצמות, כתב הרמב"ם אבא מורי ז"ל מן האוסרין ואני מן המתירין. ובעל העיטור כתב מנהג בידינו מאבותינו (דבגמר') [דבגרמא] מכשירין לה. וכן כתב רבינו תם דאמר רבינא והוא דסביך בבשרא. פשט היתר בכל מלכותינו בין בבשר בין בעצמות, שאף על צלעות יש שם בשר רך וטוב, אלא לפי שלא הזכיר שמנינות מסירכא, אלא סתימה, כדאמרינן ודופן (סתומה) [סותמה], דהיינו סבורין שמא (בשתי) [כשתי] המררות המדובקות זו בזו, או (בחלחולה) [כחלחולת] שניקבה ודופן סותמתן, דמשמע אפילו בלא סירכא, להכי הוצרך לפרש והוא דסביך בבישרא, ולא אמר בבישרא למעוטי גרמא. ושמענו מנהג נרבונ"ה גם כן להיתר, ולא דייק בין בישרא לגרמא.
וסירכא רחבה שיוצאה מאומא ומאונא לדופן, רואין אם רובה מאונא, כשירה, ואם לאו טריפה. איכא דמפרש דכי אמרינן אי איכא ריעותא בדופן תלינן בתר דופן וכשירה, דוקא כשלא העלתה צמחים, אבל העלתה צמחים, אפילו איכא ריעותא בדופן, טריפה היא. ויש שפוסקין דאפילו איכא ריעותא בדופן, בדקינן לה בפושרי, ואי מבצבצא טריפה. ויש מצריכין נפיחה. ואית דמפרשי לקולא, דאפילו ליכא מכה בדופן בדיק לה בפושרי, ואי לא מבצבצא כשירה. מיהו לדעת הרי"ף שלא הביא הא דבדיק לה בפושרי, משמע דלא בדיק לה כלל, אלא אי איכא ריעותא בדופן תלינן בדופן וכשירה. וכן עושין מעשה בנרבונ"ה. וכי ליכא מכה בדופן מחמירין לאוסרה. אפילו לא מבצבצא. וריאה שהיא דבוקה בשדרה, דהיינו גג האומא מהשלמת גג האונין ולמטה, קורין אותה פלמונד"ה, ומתירין אותה, והיא שדבוקה לגמרי בלא פילוש כלל. ויש מחמירין ואומרין שצריך שיהיו האונין והאומות דבוקות בשדרה בלא שום פילוש, ואם אין האומות דבוקות אוסרין אותה. וכן מנהג נרבונ"ה. והדבק שהיו אוכלים אותו מקדם קצת חכמי נרבונ"ה, הוא סירכא קצרה שאין אורכה כמלא רוחב גודל, או סירכא רחבה כרוחב גודל, (פירוש) [אפילו] היתה מן הסירכות האסורות, שהיתה דעתם לומר שאינה מתפרקת. וכבר פשטו להחמיר.
וסירכא תלויה שיוצאה מאומא או מאונא, ואינה נדבקת בשום מקום, מכשירין אותה בשם רב יהודאי, שאינו אלא שניקבה הקרום התחתון ולא העליון, ואותו העליון הוא שנמשך כל כך. וכן כתב ה"ר שמואל דאם נמצאו סירכות מדולדלות שאינן דבוקות בשום מקום כשירה. ויש כותבין שאין צריכין בדיקה. וכן דעת הרשב"א ז"ל. ורשאי הבודק למשמש בסירכא הרבה שמא ריר בעלמא הוא ונימוח במשמושו, ובלבד שיזהר לעשות בנחת, שלא יעקר אותה. והרשב"א ז"ל כתב כל הנוהג כן כאילו מאכיל טריפות לישראל, כי אין הפרש בסירכות, בין שתהא עבה וחזקה בין שתהא דקה שבדקות. וסירכה שהיא ממקום למקום באונא או באומא עצמה, מנהג נרבונ"ה להתירה כדין סירכא תלויה. סימן לטריפות, כל דסריך נשחת ואדם אין. פירוש אדם, אונא לאונא, אונא לדופן, אומא לאונא, אלו הג' לבד כשירות.
כתב הר"י הלבן בתחילת בדיקתי הטרפתי כמה בהמות שמצאתי בהן סירכות דקות מספיקא וטעיתי, וטועה כל מי שמטריף סירכא בת יומא, כי נמצא בהלכות גדולות ובתוספות קדמונינו כי סירכא בת יומא לאו סירכא היא. ובמה נדע אם היא בת יומא אם לאו, מכניס אצבעו מתחתיה ומגביה קצת, אם נפסקה מאליה מחמת הגבהה כל שהו, היא בת יומא, ואם לאו נטרפה הבהמה. וקבלה בידי מרבותי ומאת זובחי הזבח הבקיאין, בהמה שלא הושקתה מים סמוך לשחיטתה, כולה מלאה סירכות דקות וקשות. והשוחט צריך שיכניס ידו בבהמה בזריזות בלא רפיון ידים, וימשמש בבהמה בכל צדדיה, בין לגבי דפנות בין לגבי שומן הלב, אז מחמת חמימות הבהמה, מנתקות כל סירכות הבאות מחמת טריפות מתקיימות. ולאחר שיוציאו הריאה לחוץ, אם יראה אחר כך טריפות אחר, אין לבדוק כי אם כמו שהעידותי מפי הגאונים ולא יותר. ע"כ.
ניקבה האומא שלא במקום חיתוך האונות, אף על פי שדופן סותמה טריפה, ואפילו במקום חיתוך האונות, אם אין בשר או עצם ובשר סותמה, טריפה. האומא שנסמכה לדופן, בין העלתה צמחים בין לא העלתה, חוששין לה שמא ניקבה, ומפרקין אותה בנחת מן הדופן שלא תינקב, ואם נמצאת נקיבה, ואין מכה בדופן, טריפה, שבאמת קודם שחיטה היה בו נקב. ואם נמצאת מכה בדופן במקום נקב, תולין במכה ואומרין שאחר שחיטה ניקבה כשנתפרדה מן המכה.
מרה שנקבה ואין הכבד סותמה, אף על פי שהנקב סמוך לכבד, טריפה. ואם הכבד סותמה, מותרת. כלומר אם נקבה במקום שנדבקת בכבד, שזה דרך גדולה, והוה ליה סתימה מעליא.
וריאה שהעלתה צמחין, פירוש אבעבועות, אין חוששין לה וכשירה. ואף דמליא מוגלא, פירוש ליחה או מים זכין. והוא דלא אסרוח, אבל אסרוח טריפה. וכן כתב הרמב"ם ז"ל. אבל הר"ז ז"ל כתב דכי איתמר אכוליא אסרוח טריפה, בכוליא איתמר, אבל בריאה הכל כשר, לא שנא מים זכים ולא שנא מים עכורין ולא שנא סרוחין, שלא נפסלו עכורין וסרוחין אלא מטעם מוגלא, וכשם שהמוגלא כשר בריאה ופסולה בכוליא, כך עכורין וסרוחין. עכ"ל ה"ר דוד ב"ר לוי ז"ל. כתב ה"ר שמחה מויטר"י כך ראיתי בתשובת הגאונים, כשטבח מכניס ידו, אם פירשה שום סירכא, ואינו יודע אם היתה סירכא או רירא, ומוציא הריאה לחוץ ובודקה, אם איתא סירכא, ימצא ראשה בריאה או בדופן, ואם לאו רירא הוא וכשירה. ודופני הריאה הסרוכים בקנה הלב או דבוק מעיקר הלב ובא לו עד למטה כשירה, ואם מפצלת קימעא ודאי סירכות הן וטריפה. ע"כ. כתוב בתשובות הגאונים פעם אחת נכנסו מר רב יצחק גאון ומר אבימי וכמה גאונים ותלמידים עמהם אצל מר יעקב, ואמרו שמענו עליך שאתה מתיר הלב הסרוך לריאה לפרק ולנפחו. אמר להם חס ושלום לא כן אני מתיר, אלא פעמים דמתוך שומן הלב ושומן הבהמה נסרך לאונות ולאומות ולעינוניתא דורדא, והתרתי לאחוז בקנה ולנענע יפה שלשה או ארבעה פעמים, אם תינתק הסירכה מאליה אני מתירה, אבל לפרק ביד לא התרתי. והסכימו עמו כל הישיבה, והורו כן לכל ישראל.
<h2>דף מח:</h2>
מחט (שנמצא) [שנמצאת] בריאה, כגון שהרגיש בה במשמוש היד שהמחט בתוכה, אך עדיין הריאה שלימה לפנינו, ולא נראה בה נקב, שלא יצאה לחוץ המחט, נופחין אותה, ואם לא יצא הרוח בידוע שלא נקבה ודרך סימפונות נכנסה וכשירה. ואם נחתכה הריאה קודם נפיחה, הרי זו אסורה, שהדבר ידוע שנקבה. ואם הריאה שלימה, אפילו נתאכל הבשר סביב המחט, אין בכך כלום, דחסרון מבפנים לאו שמיה חסרון. ובהא ליכא לאפלוגי בין קופא לבר לקופא לגו. ואם נמצאת בסימפון הגדול של ריאה כשירה גם כן, דדרך קנה ודרך סימפון באה. ודוקא כי איתא לריאה קמן. והר"ז ז"ל כתב דאפילו בריאה, מחט שנמצאת בה קופא לבר היא טריפה, אפילו היא שלימה.
אחד מסמפוני הריאה שניקב אפילו לחבירו, טריפה. וריאה שניקבה ונסתם הנקב בקרום שעלה במכה אינו כלום.
<h2>דף מט.</h2>
גרעינה שנמצאת במרה, אם היא כזית, שראשה חד, אסורה, שהרי נקבה אותה כשנכנסה. וזה שלא הוכר הנקב, מפני שהוגלד פי המכה. ואם היא כגרעינת התמרה, שאין ראשה חד, אין לחוש שנכנסה בושט ונקבה המעים ויצאה ונקבה גם כן המרה, אחר שאין לה עוקץ לנקוב כל כך, אלא ודאי אומרים שבקנה נכנסה, ונשתלשלה בכבד, ונכנסה במרה דרך סמפון המרה הפתוח לכבד, ואף על פי שלא יוכלו עכשיו להוציא דרך סמפון, יש לומר שמא נתפח משנכנס שם, או מרוב נענוע הבהמה נדחק ונכנס שם מעט מעט. ובעל העיטור כתב דאפילו כגרעינית הזית מסתברא, דדוקא כי ליכא למררתא קמן, אבל איתא קמן והיא שלימתא כשירה, (כדפרקינן) [כדפסקינן] גבי מחט שנמצאת בריאה, דכל היכא דאיתא למימר דרך סמפונא נקט ואתאי כשירה, הכא נמי, ומאי דטריף התם טריף הכא, ומאי דמכשר התם מכשר הכא. וכן דעת הר"ש ז"ל.
ריאה שנמצאת נקובה, במקום שיד הטבח ממשמשת בו [מותרת, ותולין בידו ואומרין מיד הטבח נקבה אחר השחיטה. נמצא הנקב במקום אחר], ולא נודע אם קודם שחיטה נקבה, או אחר שחיטה, נוקבין שם נקב אחר, ומדמין אותן כדרך שעושין בבני מעים. ומדמין מריאה של בהמה דקה לבהמה דקה, ומגסה לגסה. וכתב ה"ר דוד ב"ר לוי ז"ל מצאנו כתוב כי הסכימו כל הגאונים ז"ל, דאנן השתא לא בקיאינן בהנך הקפות, ואין מקיפין כלל, לא בריאה, ולא בבני מעים, ולא בקנה.
תולעת שהיתה בריאה שנקבה אותה ויצאה, כשירה, שחזקתה שאחר שנשחטה נקבה ויצאה. פירוש, לפי שכשהרגישה שחום הטבעי אפס במות הבהמה, דחקה לצאת ונקבה לבקש חמימות. או אפשר לומר שבעוד הבהמה חיה אי אפשר לתולעת לנקוב, מתוך טירדת הריאה דמרחפת תמיד בלא הפסק.
<h2>דף מט:</h2>
קיבה שנקב וחלב טהור סותם הנקב, מותרת. וכן כל נקב (שבבשר אם חלב) [שבשר או חלב] המותר באכילה סותמו, הרי זה מותר, חוץ מחלב הלב, וקרום שעל הלב כולו, והמחיצה שבאמצע הבטן המבדלת בין אברי המאכל לאברי הנשימה, והיא שקורעין אותה ואחר כך תראה הריאה, והיא הנקראת טרפש הכבד, שהאברים הללו אינן מגינין, לפי שהם קשין, ונקב שנסתם מהם, אינו סתום. וחלב חיה, אף על פי שהוא מותר, אם שכנגדו בבהמה אסור, אינו סותם בחיה.
<h2>דף נ.</h2>
ומעי שנקב וליחה סותמתו, טריפה, שאין סתימה [זו] עומדת.
המעי האחרון הנקרא חלחולת, והוא שוה ואין בו עקום, ודבק בין עיקרי הירכים, אם נקב במשהו, טריפה כשאר המעים, והוא שינקב בחלל הבטן, אבל נקב במקום הדבוק לעיקרי הירכים, ואפילו ניטל ממנו מקום הדבק כולו מותר, ובלבד שישתייר ממנו (בשר) [בשור] כמו ארבע אצבעות. והר"ש והר"ז ז"ל כתבו ובלבד שישתייר ממקום הדבק מארכו רוחב אצבע, ואפילו בשור. והמעי הזה נקרא בלשון לע"ז טבחיא"ה.
<h2>דף נ:</h2>
בהמה (שנקרעה) [שנקרע] בה רוב בשר החופה רוב הכרס בבטן, אף על פי שלא הגיע הקרע לכרס עד שנראית, טריפה. ושיעור אורך הקרע, בבהמה גדולה טפח, ובקטנה רוב אורך הבשר החופה רוב הכרס, אף על פי שאין באורך הקרע טפח.
<h2>דף נא.</h2>
ואם נפלה אבן על גבי בהמה, כתב הראב"ד שאם נפלה מגובה פחות מעשרה, אין חוששין לה, כמו שאין חוששין לנפילת הבהמה עצמה, ולא (אמרי') [אמרינן] שמא כשהבהמה נופלת יש לומר בה חי נושא את עצמו, ולפיכך אין לה חבטה בפחות מעשרה, אבל כשנפל אבן עליה לא. וזה תימה, כי מי יוכל לתת קיצבה לאבן שנפלה, באמת הכל לפי האבן אם היא גדולה או קטנה.
נפלה והלכה, אין חוששין. קפצה מעצמה, אין חוששין. הניחה למעלה ומצאה למטה, אין חוששין שמא נפלה, (דאמרי) [דאמרינן] דמדעת קפצה (ואמרה) [ואמדה] אנפשה. נפלה שלא מדעתה ועמדה אבל לא הלכה, חוששין לה, ואפילו שהתה מעת לעת. זכרים המגנחים זה את זה, אין חוששין להם. נפלו לארץ חוששין. בהמה שמגררת רגליה, אין חוששין שמא נתרסקו אבריה, או שמא נפסק חוט השדרה, אבל תולין שהוא חולי שקורין רמפ"א.
וכן גנבים שגנבו טלאים והשליכום אחורי הגדר, אין חוששין להם, לפי ששומרין אותם שלא יתרסקו, כדי (שיכלו) [שיוכלו] לרוץ בפניהם, אבל אם החזירום חוששין, שאינם חוששין אם יתרסקו אם לאו. ואם מחמת יראה החזירום אין חוששין, לפי שמתכונין (להחזירה) [להחזירם] ונזהרין בהשלכתן. ויש כתבו שאם החזירום מחמת תשובה אין חוששין להם שלא יזיקום, אם ישובו בתשובה שלימה.
היכה בהמה על ראשה, והלכה המכה כלפי זנבה, או שהיכה אותה כלפי זנבה, והלכה על ראשה, או אפילו היכה אותה על השדרה, אין חוששין. ואם יש במטה חוליות חוליות, חוששין. וכן אם הגיע ראש המטה לאמצע השדרה, או שהיכה אותה לראש השדרה, חוששין. ויש כתבו שאם הכה אותה ונפסק המקל בהכאה, חוששין, לפי שבמקום שנפסק המקל, עשה חבורה או מכה רבה, כמו בראש השרביט.
ובצאת הילד מבית הרחם, שנופל לארץ, או אפילו נולד בקושי גדול ובדוחק, אין חוששין שמא נתרסקו אבריו בזה, ומותר לשוחטו מיד אם נודע לו שכלו לו חדשיו.
<h2>דף נא:</h2>
וכן מי שהרביצוהו לשחיטה, אף על פי שנפל נפילה גדולה שיש לה קול בעת שמפילין אותו, אין חוששין לו, מפני שנועץ צפרניו ומתחזק עד שמגיע לארץ. וכן מצינו בירושלמי ביומוי דרבי פנחס חבטין תורא בחילא, פירוש הביאוהו לבית המטבחים. אמר להו בחייכין שרון ליה, פירוש התירוהו מקשריו ונראה אם יברח. שרו ליה וערק. אמר ברוך שבחר בדברי חכמים דאמרי אלין דחבטין תורא בחילא אין בו משום ריצוץ אברים.
וכתבו הגאונים דאנן השתא לאו בקיאין בבדיקה, ובעינן שתעמוד ותלך. וכן בהלכות גדולות כתב כל הני דבעו בדיקה כגון נפולה דרוסה ושבורה, הני מילי בדורות הראשונים דהוו בקיאין למיבדק, אבל אנן לא בקיאינן ולא סמכינן אנפשין. וכן דעת הר"ף ז"ל. וכתב ה"ר יצחק ז"ל בכל מקום שיש לחוש כגון נפולה, ימתין עד שתלך, דאז מותרת בלא שום בדיקה. וננערה לעמוד מועיל כמו עמדה. והגיה עליו הר"ף ז"ל מיהו בעיא בדיקה, ואנן לא בקיאינן. ע"כ. ועקרה רגליה להלוך, מועיל כמו (הליכה) [הלכה]. ואם הלכה ארבע אמות, אין צריך בדיקה. ואם רוצה לסמוך על בדיקתו, ימתין עד שתעמוד או תשהא מעת לעת. ע"כ לשון ה"ר יצחק ז"ל. והר"ש ז"ל כתב דאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, ומותר לסמוך עליו, אבל הוא יזהר להביא לו כל הטבחים וכל הבקיאין בדבר, ויבדוק כנגד כל החלל כמו שכתבנו.
וכל שאין חוששין לו, שוחטין אותו מיד, ואין צריך בדיקה. וכל שחוששין לו, אם שחט אותו, צריך לבדוק כל החלל מקדקדו ועד הירך, ואם נמצא בה טריפה מהטרפיות שמנינו, או נתרסק אבר מן האברים שבפנים ונפסדה צורתו, טריפה. ואפילו נתרסק אבר מן האברים שאם ניטלו כשירה, כגון הטחול או הכליות, הרי זו טריפה, חוץ מבית הרחם, שאם נתרסק הרי זו מותרת. ויש אומרים שאין לבדוק בהכאה רק באותו אבר אשר הוכתה בו, אבל אין חוששין לשאר האברים בהכאת אבר אחד. (לפי) [ולפי] דעת בעל (העיטור) [ההשלמה] אינה נטרפת בריסוק, אם לא בריסוק אברים שנטרפת בהם בפסיקתן או בנקיבתן. והסימנין, אינן צריכין בדיקה, שאין הנפילה מרסקת אותן.
עוף שנחבט על דבר קשה, כגון על גבי חטים וכיוצא בו, חוששין, ואם נתחבט על דבר רך כגון צמר וכיוצא בו, אין חוששין. נדבקו כנפיו בדבר בעת צידה ונתחבט, פירוש שדרך הציידין שמושחין דף אחת במשיחה שקורין (וישק"ו) [ויש"ק], ומעמידים הדף במקום גבוה בראש האילן וכיוצא בו במקום שהעופות רגילין בו, וכשבא העוף לשכון שם נאחז שם בכנפיו ומתחבט עד שנופל לארץ עם הדף ומתרסק בנפילתו, ואם נאחז באחד מכנפיו בלבד, אין חוששין לו, לפי שפורח בגף השני ונסמך שלא יפול בחזקה, אבל אם נאחז בשתי כנפיו ונתחבט ונפל, חוששין. ואם עמד ולא הלך, צריך בדיקה. ואם עמד והלך או פרח, אין כלום. נחבט על המים, אם שט מלא קומתו מלמטה ולמעלה, אין חוששין, ואפילו מלמעלה למטה, אם מיהר לשוט עד שקדם תבן או קש שעל פני המים, אין חוששין לו. וכן אם היו המים מכונסין שאינן נזחלין, כגון קצת האגמים, שכל צד שישוט מלא קומתו, דיו.
<h2>דף נב.</h2>
צלעות הבהמה אחר עשר מכאן (אחד) [ואחד] עשר מכאן, ואם נשתברו רובן מחציין של מול השדרה טריפה, והוא שיהיו מן הצלעות הגדולות שיש שם מח, ואם לאו אף על פי שהן רוב, ואף על פי שהשבר מול השדרה, מותרת. נעקרו רובן או אפילו נעקרה אחת מהן וחצי חוליתה שהיא תקועה בה עמה, טריפה. וכן אם (נעקר) [נעקרה] חוליא מן השדרה, ואפילו מאותן שאין בהן מח, טריפה.
<h2>דף נב:</h2>
גולגולת בהמה וחיה (שנפל) [שניטל] ממנה (בסלע) [כסלע], אפילו לא ניקב הקרום, טריפה. ואם ניקבה נקבים שיש בהן חסרון, כולן מצטרפין לכסלע. וכן גולגולת שנחבסה רוב גבהה, (פירש) [פירוש] שנסדק העצם כלפי פנים מחמת הכאה באבן או כיוצא בו, אבל לא נפחת העצם כלל, אם נחבסה רוב גבהה, כלומר רוב מה שיש מן הגולגולת מן העינים ולמעלה. רוב היקיפה, כלומר סביב כל הראש, אף על פי שהקרום קיים ולא חסר ממנו כלום, אוסרין אותה. ובעל העיטור כתב דכל היכא דלא ניקב קרום של מח כשירה.
דרוסה כיצד, היא שיטרוף הטורף, וידרוס הבהמה בידו. ואין הבהמה הגסה ולא החיה הגסה נדרסת, אלא מן הארי. והבהמה הדקה והחיה הדקה, מן הזאב ולמעלה. וגדיים וטלאים, אפילו שועל וחתול ונמיה וכיוצא בהן דורסין אותן. והעופות, כולם נדרסים מן הנץ. ושאר העופות הדורסין, אין להם דריסה אלא בעוף שכמותן, אבל לא בגדול מהן, והנץ, יש לו דריסה גם כן בגדיים וטלאים, אם יקוב בצפרניו לבית חללו. והחולדה, יש לה דריסה בעופות. והכלב, אין לו דריסה כלל, לא בחיה ולא בעופות ולא בבהמה. ואין דריסה אלא ביד ובציפורן, אבל לדריסת הרגל אין חוששין. וכן על השן אין חוששין, אם לא נקב לבית חללו. ויש לבדוק שמא ניקבו אחד מן האברים שנטרפים בנקיבה. ואין דריסה אלא בכונת הדורס. ואין דריסה אלא מחיים, שאם דרס ונהרג ועדיין ידו בדרוסה, שלא שמט צפרניו ממנה עד לאחר מותו אין חוששין לה.
<h2>דף נג.</h2>
ארי שנכנס בין השורים, ונמצאת מכת ציפורן בגבו של אחד מהן, חוששין שמא ארי דרסו. ואין אומר שמא בכותל נתחכך. וכן שועל ונמיה שנכנסו בין העופות, והוא שותק והן מקרקרין, חוששין שמא דרס, ואסורין עד שיבדוק. אבל אם היה נוהם והם מקרקרין מיראתו, אין חוששין, לפי שמנהמתו הן מקרקרין. ואם קטע ראש האחד, השאר מותרין, שכבר בחר בזה. וכן אם היה שותק והן שותקין, אין חוששין, שאילו הזיק להן היו מקרקרין. ספק נכנס הטורף ספק לא נכנס, וכן אם לא נודע אם הנכנס מהדורסין אם לאו, אין חוששין.
<h2>דף נג:</h2>
וכן עוף שנכנס לבין העצים או לבין הקנים, ויצא וראשו או צוארו מטפטף בדם, אין חוששין שמא נטרף, אבל אומרין שמא בעץ (נזק) [ניזק].
ובכל דרוסה שחוששין לה, שוחטין אותה ובודקין כל החלל שלה, מכף הירך ועד הקדקוד, ואם נמצאת כולה שלימה מכל מיני טריפות, ולא נמצא בה רושם דריסה, הרי זו מותרת, ואם נמצא בה רושם דריסה, הרי זו ספק טריפה, ואסורה מן התורה.
אי זו היא רושם הדריסה, שיאדים הבהמה כנגד בני מעים. פירוש שהאדמימות ההוא הוא מן הארס שנוקב ויורד ושורף עד המעים, אבל אם אין שם אדמימות, אף על פי שיש במקום אחר, אינה טריפה, אבל בודקין אותה מכף הירך ועד הקדקוד, כמו שכתבנו. ואם האדים הבשר כנגד בני המעים, עד שנעשה כבשר שהרופא גוררו מן החבורה, הרי אותו הבשר עם בני המעים כאילו חסר, וטריפה. ואם דרס כנגד הסימנין, משיאדימו הסימנין עצמן כל שהוא מחמת הדריסה, טריפה.
<h2>דף נד.</h2>
הנה ביארנו כל הטרפיות שאפשר (שימצאהו) [שימצאו] בבהמה וחיה ועוף ומשפטיהן. ומנינו ב' טרפיות בעוף יותר מבהמה, והן נשתנה מראה בני מעים מחמת האור, ועוף המים שניקב עצם ראשו. ואין להוסיף על טרפיות אלו כלל, שאין לנו בטרפיות אלא מה שמנו חכמים. וכתב בעל (העיטור) [ההשלמה ז"ל] דהנהו דבי בר אבן דהוו שדו (גידי) [גירי] המוח בגידא דנשיא או בכולייתא (וקלטי) [וקטלי], ואפילו הכי אנן לא טרפינן לה, דאין לנו בטריפות אלא מה שמנו חכמים, ואף על גב דחזינן דהא מתה בההיא הכאה, גמירי דאי בדרי לה סמא היא חיה. ע"כ.
הלחי העליון שניטל טריפה, אבל ניטל לחי התחתון עד מקום הסימנין ולא נעקרו הסימנין (מותר) [מותרת]. וכל אבר שאם יחסר תהיה טריפה, כך אם ניטל טריפה. אבל יש אבר שאם ניטל טריפה, ואם חסר מתחילת ברייתו כשירה. וכל [אבר] שאם ניטל (מותר) [מותרת] אין ספק שאם חסר (מותר) [מותרת]. בהמה שניטלה האם שלה, והוא בית הרחם, [או] שניטלו הכליות מותרת. וכן אם נבראת בכוליא אחת או בשלשה כוליות. וכן אם נמצאת הכוליא נקובה. ואף על פי שאם ניטלה הכוליא שהיא מותרת, הקטינה בדקה עד כפול, ובגסה עד כענבה, טריפה. (ובפירוש זה מהראב"ד ז"ל) [ופירש זה הראב"ד ז"ל] דדוקא הקטינה כוליא מחמת חולי, אבל אם היא קטנה מתחילת ברייתה, כשירה, שאין זה לקות. והוכיח זה מדאמר הקטינה דמשמע שהיתה גדולה מזה קודם לכן. וכיצד בודקין אם תחילת ברייתה כן אם לאו, בודקין את מקומן אם הוא כולו מלא ואין שם חלל סביבותיה, ולא ריקות כלל, אז ניכר שכך היתה תחילת ברייתה וכשירה, אם נמצא חלל שם באמת הקטינה ואסורה. ולפי דעתו הוצרכנו לבאר ניטלו הכליות שאמרנו כשירה, רוצה לומר שנבראת כך חסרת הכליות, שאם ניטלו על ידי חולי, כיון שהקטינה לפחות מכשיעור כבר נאסרה, ואיך תחזור להכשירה כשגמרו לכלות ולהמק. ולפי זה צריך לבדוק מקומן ולבדוק אם הכיס שלהן מלא חלב, ואין שם כי אם החוטין בלבד, אז ניכר שזה תחילת ברייתה וכשירה, ואם נמצא שם חלל ומקום (רק) [ריק], ניכר שהיו לה כליות רק שנימוחו וטריפה.
בהמה שנפשט עורה בין ביד בין בחולי, טריפה. ואם נשאר בה מן העור רוחב סלע על פני כל השדרה, ורוחב סלע על הטבור, ורוחב סלע על ראשי אבריה, מותרת. וכן אם לא נפשט ממנה רק רוחב סלע, ואפילו על פני כל השדרה, ורוחב סלע או מעל הטבור או מעל ראשי אבריה, ושאר העור קיים, מותר.
<h2>דף נד:</h2>
שמוטת ירך בבהמה טריפה. פירוש היינו בוקא דאטמא דשף מדוכתיה. ודוקא באיעבול ניבי, והראב"ד פירש שמוטת ירך הוא הכף עצמו, שנשמט ראשו העליון מן השדרה, אבל בוקא דאטמא הוא התחתון שנשמט מן הקולית, וראש הקולית הוא כעין בוכנא, ונכנס למכתשת שבכף, וזהו הנקרא בוקא דאטמא דשף מדוכתיה, והוא דאיעכול ניבי. עוד זה לשונו בתשובת שאלה, הכף מחובר בעצמו עם השדרה בראשו העליון הנקרא אושמדול"ר, ובראש התחתון בזה הכף היא פקוקלת, והכפות שמכאן ומכאן הן המעמידות החלחולת, ונקרא פקוקלת על שם שפוקקת מקום היציאה. ובלשון אגדה נקרא קליבושת, והוא בלע"ז קלב"א שורי"ץ. ואותן עצמות נקובין בעצמן נקבין עגולין, וחוטין גסין של בשר עוברין בתוכן ונקשרין בעובי הירך. ברוך המקום שבראו לכבודו ולרצונו. ועל זה אמרו ניטלה הירך וחלל שלה נבילה, כי זה הירך נוגע בחלל, וזה אם נשמטה מן השדרה, אף על פי שלא נפסק (עוביה) [ניביה], טריפה, אבל ראש זה הכף התחתון שנכנס בתוכו המדול"ר, והוא הנקרא בוקא דאטמא על שנכנס בו המדול"ר כבוכנא באסיתא, ועליו אנו אומרין אינה טריפה, אלא אם כן נפסק ניבי (ואעכולא) [ואיעכול] איעכולי. זה דבר ערוך בפי כמה שנים, ודומה כי הרב אלפסי ז"ל (מסכם) [נסכם] על זה, והרבים מוכיחין מפני שינוי הלשון. עוד תדע לשון ירך כלל הוא לכל העצמות, וכל העצמות עצמן יש להן שמות חלוקים. ואלה שמותן, הכף המחוברת בשדרה נקרא בלע"ז פליד"ה או פליל"א. ושני לה העצם הנקרא בוקא דאטמא, ובלע"ז אומדולר"י. והשלישי הוא העצם שבו צומת הגידין, והוא הנקרא אשקנקי"ל. ואין מן המדול"ר ולמטה שום טריפות כי אם בצומת הגידין. כל זה מלשון הראב"ד. והיוצא מזה, כי העצם שבו צומת הגידין מתערבין בבשר שבו למעלה. ואם נשמט ראשו העליון הסמוך לגוף טריפה, ואפילו לא איעבול ניבי.
<h2>דף נה.</h2>
לקתה בכוליא עד שיעשה כבשר המת שהבאיש, שאם תאחוז במקצו (תמסמס) [יתמסמס] ויפול, והגיע חולי זה עד הלובן שבכוליא, טריפה. וכן אם נמצאו בכוליא מים עכורין או סרוחין או ליחה אף על פי שאינה סרוחה הרי זו טריפה. וכתבו הגאונים שאם נמצא דם בכוליות, שאין זה לקות, וכשירה.
<h2>דף נה:</h2>
הטחול, אינו מן האברים שנקיבתן במשהו, ולפיכך אינו נמנה עמהם. וכה משפטו. הטחול, ראשו אחד עבה, וראשו האחד דק, ואם נקב בראשו העבה נקב מפולש, או שלא נשתייר תחת הנקב כעובי דינר זהב, טריפה.
והטחול שניטל או שנמצאו שנים, מותרות, שאינו בכלל המנויין (להצטרף) [להיטרף] במשהו.
<h2>דף נו.</h2>
העוף, אין לו כרס, ואין לו המסס, ולא בית הכוסות, אבל יש לו כנגדן זפק וקורקבן. וכל הטריפות שוות בבהמה בחיה ובעוף. זפק שנקב גגו, והוא המקום שימתח בשוה עם הושט כשיאריך העוף צוארו, טריפה, אפילו בכל שהוא, אבל נקב שאר הזפק התלוי מלמטה, מותר.
עוף שנפל לאור והוריק ליבו או כבדו או קורקבנו או שהאדימו המעים בכל שהוא, טריפה. והוא שיעמדו בעינם אחר ששולקין אותן מעט, וממרסין בהן. וכל עוף שנמצא הכבד שלו כמראית בני מעיו, או שנשתנו בני מעיו ועמדו בשינויין אחר שליקה (ומריטה) [ומריסה], או שלא נמצא בהן שינוי רק שהוריקו האדומין אחר שליקה, בידוע שנפל לאור ונחמרו בני מעיו, וטריפה.
נפלה מן הגג ולא עמדה, אסורה לשחיטה, עד שתשהא מעת לעת, ואם שחטה בתוך זמן זה, טריפה. ואחר שתשהא מעת לעת וישחוט אותה, צריכה בדיקה כמו שביארנו. וכן מי שדרס ברגלו על העוף, או שדרסתו בהמה, או שטרפו לכותל ועדיין הוא מפרכס, משהין אותו מעת לעת, ואחר כך שוחטין אותו ובודקין אותו.
ועוף של מים, כגון האווזין, שניקב עצם גולגלתו, אף על פי שלא ניקב קרום מוחו, טריפה, שקרומו רך. ועוף היבשה שהיכתו חולדה על ראשו, או שניגף באבן או בעץ, מניח (יד) [ידו] בצד הנקב ומכניס ידו לתוך פיו ודוחק למעלה, ואם יצא המח מן הנקב בידוע שנקב הקרום וטריפה, ואם לאו מותר.
<h2>דף נו:</h2>
וגף של עוף גם כן כה משפטו, דכל מקום שנשברו ב' העצמות של גף למטה ממקום חיבורה עם הגוף, אם בשר קיים, זה וזה מותר, ואם לאו אבר אסור ושאר העוף מותר. וכתב הר"י שמוטת גף ממקום חיבורו בכתף או שבורת גף, טריפה שמא ניקבה הריאה. ודוקא במקום חיבורה, אבל למטה בין שבורה בין שמוטה, כשירה.
בהמה שנפשט עורה בין ביד בין בחולי, טריפה. ואם נשאר בה מן העור רוחב סלע על פני כל השדרה, ורוחב סלע על הטבור, ורוחב סלע על ראשי אבריה, מותרת. וכן אם לא נפשט ממנה רק רוחב סלע, ואפילו על פני כל השדרה, ורוחב סלע או מעל הטבור או מעל ראשי אבריה, ושאר העור קיים, מותר. וכתב הר"ז ז"ל דהוא הדין בעוף שנמרטו כנפיו, כלומר שניטלה נוצת הכנפים, אי נמי אפילו נוצת כל הגוף, בין הנוצה הגדולה, בין הנוצה הקטנה הסמוכה לבשר, טריפה, שהיא לעוף כמו העור לבהמה. וכתב בעל העיטור אנן דלא קים לן (שיעורה) [שיעורא] אזלינן לחומרא, ולא מכשרינן ליה (כשעורה) [אלא בשיעורא] זוטא דלית בה ספיקא.
בני מעים שיצאו לחוץ ולא נקבו, אם לא נהפכו, כשירה, שאפשר (שיחזירו) [שיחזרו] בה ותחיה.
<h2>דף נז.</h2>
ושמוטת ירך יד בבהמה, כשירה כמו שבורת יד, והוא הרגל שלפניה. ושמוטת ירך בעוף טריפה. וכן בוקא דאטמא דשף מדוכתיה, ואינו כדין ירך של בהמה. ויש מחמירין בו לאסור, אפילו לא איעבול ניבי. ושמוטת גף בעוף טריפה. פירוש אם נשמט הפרק העליון המחובר לגוף, שיש לחוש שמא ניקבה הריאה או נקרעה, לפי שהוא מתחת שם בין האגפים, וקרום הבשר רך ודק בין צלע לצלע ששם הריאה נחבאת. והר"מ במז"ל כתב נשמט כנפו מעיקרו, בודקין אותו אם ניקבה הריאה, ואחר יאכל, אבל אם נשבר הגף או נשמט בשאר העצמות שלא בחיבור הגף לגוף, אם עור ובשר חופין מקום השבר, האבר אסור ושאר העוף מותר. כדין שבירת יד בבהמה, ושבירת הרגל מן הארכובה ולמטה.
<h2>דף נז:</h2>
וכל אשר יולד בהן ספק טריפה מכל הטרפיות שהזכרנו, אם היה זכר ושהה י"ב חודש, הרי הוא בחזקת שלימה כשאר כל הבהמות, ואם היתה נקבה, עד שתלד. ובעוף זכר עד י"ב חודש, ובנקבה עד שתלד טעינה ראשונה ותטעון טעינה שניה ותלד. וכתב ה"ר דוד ב"ר לוי ז"ל שיש לומר כן בבהמה, אם היתה מעוברת קודם שאירע לה אותו ספק, שצריך שתשהה עד שתתעבר פעם שניה ותלד, כמו בעוף נקבה, שאם נתעברה קודם לכן אפשר שתלד בן קיימא אף על פי שנטרפה, אבל לא הדרא ומתעברה כמו בעוף שלא הדרא וטענה. ואסור למכור ספק טריפה או (ביצים) [ביצה] לגוי בתוך זמן זה שלא ימכרם לישראל.
<h2>דף נח.</h2>
וכן ביצת עוף טהור שנטרף (בביצת) [כביצת] עוף טמא, פירוש אף על פי שנוצרה בה קודם שנטרפה, דבתר הכי ודאי לא אפשר, דהא לא הדרה וטענה, כמו שנבאר בעזרת ה' יתברך, אף על פי כן אסורה, לפי שנגמרה (באסור) [באיסור], כשנטרף גופה נטרף האשכול שבמעיה. נתנבל העוף, ונמצאת בו ביצה גמורה כנמכרת בשוק, הרי זו מותרת, לפי שבאמת נגמרה מכל וכל קודם שנתנבלה. וכתב אדוני זקני ה"ר דוד הכהן בהלכות טריפות שלו ובספרי הרמב"ם ז"ל המדוייקים בהפך.
ביצים של ספק טריפה, משהין אותן עד אשר נראה אם יטעון ערימה שניה ויתחיל לילד, ואז יותרו כולן, שאם היתה טריפה לא היתה יולדת עוד, ואם לא ילדה עוד הכל אסור.
<h2>דף נח:</h2>
בהמה שהיתה חסרת רגל מתחילת ברייתה, או יתרת רגל, טריפה, אבל היתה יתרת יד או חסרת יד, כשירה. לפיכך אם נחתך היד שלה, כשירה. נחתך הרגל מן הארכובה שהיא סוף הירך הסמוך לגוף ולמעלה, טריפה. מן הארכובה ולמטה, כשירה. נשבר העצם מן הארכובה ולמעלה, אם יצא רובו לחוץ, הרי הוא כמו שנפל וטריפה. ואם הבשר או (העצם) [העור] חופה רוב עביו ורוב היקפו של עצם הנשבר, הרי זו (מותר) [מותרת]. ואבר עצמו מותר. (ואם) [ואפילו] נפל מקצת העצם הנשבר והלך לו. והגידין הרכין אינן חשובין כבשר.
שני אברים הן, שאם חסרה מנינם, טריפה. והם הריאה והרגלים.
והמעי היתר אינו (מצטרף) [נטרף] אם אינו יתר מתחילתו ועד סופו, עד שנמצאו שני מעים, אבל אם היה אחד משני ראשין, אף על פי שהן מובדלין באמצע, אינו יתר בכך, (ומותר) [ומותרת]. וכתב ה"ר דוד ב"ר לוי ז"ל וזה לשונו, מצאתי כתוב שמעשה בא בעיר בדר"ש. שנמצא יתר במעי היוצא מן הקיבה לאחר שנמשך מעי היוצא מן הקיבה זרת או זרתיים, והתירוהו על פי חכמים, ואמרו שכל הבהמות יש שם וריד אחד מחובר בכבד ראשו אחד, והוא מחובר בדקין, וכל מעי היוצא מן הקיבה לאחר שנמשך מן הקיבה זרת או זרתיים והוא (הורד) [הוריד] הוא חלול, ונכנס לתוך המעי היוצא מן הקיבה, ופעמים שנשאר כל (הורד) [הוריד] בכבד כשחותכים הכבד מן הגוף, ונשאר המעי היוצא מן הקיבה חלק, שלא ניכר בו כלל, אלא נשאר כאילו לא היה מחובר שם כלל, ופעמים שאין מצמצמין לחתכו שישאר כל (הורד) [הוריד] עם הכבד, אלא שנשאר ראש (הורד) [הוריד] במעי שהוא מחובר, ופעמים שנשאר שם באורך ברוחב ג' אצבעות או יתר ונראה שהוא יתר, ואינו כן. וזה (הורד) [הוריד], פעמים שמקום חיבורו במעי כרוחב אצבע או יתר ונראה, ופעמים שהוא דק עד מאד. וכל זה העידו שהתירו גם כן חכמי לוניל ז"ל. ע"כ.
בהמה שאחזה דם, או שהיתה מעושנת, או מצוננת, או שאכלה סם שהורג, או ששתתה מים הרעים, מותרת. אכלה סם ההורג את האדם, או שנשכה נחש וכיוצא בו, אסורה מפני הסכנה.
בהמה שאכלה מאכל שנוקב בני מעיה, כגון קורט חלתית וכיוצא בו, (הרי היא ספק) [הרי זו] טריפה שודאי נוקב. ובתוך שלשה ימים, ספק נוקב וספק אינו נוקב, ותיבדק.
<h2>דף נט.</h2>
סימני בהמה וחיה הנאכלת, מפורשים בתורה, והם שנים, מפרסת פרסה ומעלת גרה. וכלל לכל שהיא מעלת גרה, שאין להם שינים בלחי העליון, לפי שה' יתברך שליט בעולמו יתברך שמו ברא הטבעים כרצונו, ומפני שאין להם שינים לטחון וללעוס המאכל כפי הצורך, הכין להם העלאת גרה לכתשו ולטחנו היטב הדק כפי הצורך, והעדר השינים של מעלה גם כן הוצרך לה, לפי שהיא ניזונת מן העשבים ומעלה האילנות ביערות, ואין להם פנאי לטחון כראוי בעת האכילה, מפני פחד החיות הרעות הטורפות, ומפני החום, או רוב הקור, וסיבות אחרות רבות, לפיכך מאספת וכונסת בעת האכילה כל מה שתוכל, ומקבצת אותו במקום אחד במעיה בלעיסה מועטת, ואחר כך כשתנוח בעת הצהרים ובלילות, היא מעלה גרה וטוחנת, ולפיכך לא היה ראוי לה שינים למעלה. ועל כן ראוי לומר, כי מאהבת ה' אותנו, בחר בנו ונתן לנו אלו הסימנין, לפי שהן מודיעין ומעידין שאין אלו המינין דורסין ולא טורפין, שאין מזונן מן הבשר שיצטרכו לדרוס ולטרוף כמו הארי והדוב והנמר, לפיכך גם אין להן כלי הדריסה, שאין הצפרנין שלהן חדין, ופרסותיהן חלוקות וסדוקות כפי הצורך להלוכן ולקפץ ולדלג בהרים ובגבעות. ובאמת לפי חיבתינו הרחיק ה' יתברך מזונותינו מן המינים הדורסים והטורפין בעלי ארס, לפי שהדבר ידוע בודאי, שהמזון מהפך טבע הנזון, ומושך בטבעו, ויהפוך טבעם להמית ולהזיק, ולא יאות זה לעבדי ה' ועם נחלתו.
סימני עוף טהור, לא נתפרשו בתורה, אבל מנה המינין הטמאין בלבד, ושאר המינין טהורין. לפיכך כל מי שבקי באותן שמנה תורה ובשמותיהם, אוכל כל עוף שאינו מהן. ועוף טהור נאכל במסורת, אם היה פשוט באותו מקום שהוא עוף טהור. ונאמן צייד לומר עוף זה התיר לי רבי הצייד. והוא שיהיה מוחזק אותו הרב, להיות בקי בהן ובשמותיהן. ומי שאינו מוחזק, בודק בהן שלא יהא דורס ואוכל, ויהיה בו אחד משלשה סימנין הללו. ואלו הן, אצבע יתירה, פירוש הוא האצבע הגבוהה מאחרי הרגל, או זפק, ושיהיה קורקבנו נקלף ביד. היה חזק ודבק, והניחו בשמש ונקלף, הרי זה מותר. ואמרו הגאונים ז"ל שמסורת בידיהם, שאין (מותרין) [מורין] להתיר עוף הבא באחד משלשה סימנין הללו, אם לא יהיה אותו הסימן קורקבנו נקלף. ובעל העיטור כתב דכל היכא דאית ליה שלשה סימני טהרה, אף על גב דלא ידעינן אי דריס טהור. ואי ידעינן ביה דדריס, אף על גב דאית ליה ג' סימני טהרה אסור. ואי ידעינן דלא דריס, טהור בסימן אחד. ואי לית ביה שום סימן, אף על גב דלא דריס טמא, שאין זה סימן טהרה. ואי לא ידעינן אי דריס, אף על גב דאית ביה ב' סימנין טמא, אי לא פשיטא ליה דלאו מין דעורב הוא, כגון אווזין ומינייהו. ורבינו תם והר"מ ז"ל פסקו דכל היכא דלא דריס כשר, בלא שום סימן טהרה. וכן כתבו הגאונים.
וסימני החגבים הטהורים שלשה. ואלו הן, כל שיש לו ארבע רגלים וארבע כנפים שחופות רוב אורך גופו ורוב היקפו, ויש לו ב' כרעים לנתר בהם. ומי שאין לו כרעים או כנפים עכשיו ועתיד לגדלם, מותר מעכשיו. ונאמן הצייד עליהם כבעוף. וסימני הדגים הטהורים, סנפיר וקשקשת. וסנפיר הוא שפורח בו, וקשקשת (הוא) [היא] שדבוקה בכל גופו. וכל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר. אין לו עכשיו, והיה לו כשיגדל, או שהיו לו קשקשים בעודו במים, ובהעלותו יישיר קשקשיו, או שאין לו קשקשים החופין את כולו, או שאין לו אלא סנפיר אחד או קשקשת אחת, מותר. כתוב בתנחומא אמר רבי סיסנא בשם רבי חייא מה שאסר הקדוש ברוך הוא בבהמה התיר בחיה, ומה שאסר בחיה התיר בעוף, מה שאסר בעוף התיר בדגים. אסר חלב בבהמה, התיר בחיה. אסר גיד הנשה בחיה, התירו בעוף. אסר דם בעוף, התירו בדגים. וכל כך למה, ליתן שכר טוב לישראל שמשמרין את המצות ע"כ.
וצריכין אנו להבדיל בין הבהמה והחיה, לפי שהבהמה חלבה אסור באכילה, ואין דמה טעון כסוי, והחיה חלבה מותר, ודמה טעון כסוי.
<h2>דף נט:</h2>
וסימני החיה למדנו מפי השמועה, כל שקרניו מפוצלות, פוקד"ש בלע"ז, כמו קרני האיל והצבי, או שהיו (כרוכי') [כרוכות], פירוש שהן קליפה על קליפה כדבר כרוך, כמו קרני השור, וסדוקות כמו קרני העז, כלומר שיש בהן חריצין ופגימות, ויהיה החדק נבלע בהן, והדורות כקרני הצבי, פירוש מלשון הדר, כלומר מצהירות. אם יהיו בהן שלשה סימנין הללו, כרוכות סדוקות הדורות, הרי זו חיה טהורה, אם שקרניו מפוצלות כמו שביארנו.
<h2>דף ס:</h2>
בהמה טהורה שילדה או שנמצא בה בריה שיש לה שני גבין (או שני) [ושתי] שדראות, אסורה באכילה, וזו היא הנקראת בתורה שסועה.
<h2>דף סב.</h2>
וכתב ה"ר יונתן ז"ל קיבלנו מאבותינו ומזקנינו, כל שחרטומו רחב, או שיש לו כף הרגל שקורין פאבט"ה, כגון האווז, בידוע שאינו דורס, וכן בשם רבינו תם ז"ל.
<h2>דף סג:</h2>
סימני עוף טהור, לא נתפרשו בתורה, אבל מנה המינין הטמאין בלבד, ושאר המינין טהורין. לפיכך כל מי שבקי באותן שמנה תורה ובשמותיהם, אוכל כל עוף שאינו מהן. ועוף טהור נאכל במסורת, אם היה פשוט באותו מקום שהוא עוף טהור. ונאמן צייד לומר עוף זה התיר לי רבי הצייד. והוא שיהיה מוחזק אותו הרב, להיות בקי בהן ובשמותיהן. ומי שאינו מוחזק, בודק בהן שלא יהא דורס ואוכל, ויהיה בו אחד משלשה סימנין הללו. ואלו הן, אצבע יתירה, פירוש הוא האצבע הגבוהה מאחרי הרגל, או זפק, ושיהיה קורקבנו נקלף ביד. היה חזק ודבק, והניחו בשמש ונקלף, הרי זה מותר. ואמרו הגאונים ז"ל שמסורת בידיהם, שאין (מותרין) [מורין] להתיר עוף הבא באחד משלשה סימנין הללו, אם לא יהיה אותו הסימן קורקבנו נקלף. ובעל העיטור כתב דכל היכא דאית ליה שלשה סימני טהרה, אף על גב דלא ידעינן אי דריס טהור. ואי ידעינן ביה דדריס, אף על גב דאית ליה ג' סימני טהרה אסור. ואי ידעינן דלא דריס, טהור בסימן אחד. ואי לית ביה שום סימן, אף על גב דלא דריס טמא, שאין זה סימן טהרה. ואי לא ידעינן אי דריס, אף על גב דאית ביה ב' סימנין טמא, אי לא פשיטא ליה דלאו מין דעורב הוא, כגון אווזין ומינייהו. ורבינו תם והר"מ ז"ל פסקו דכל היכא דלא דריס כשר, בלא שום סימן טהרה. וכן כתבו הגאונים.
ולוקחין ביצים מן הגויים, אם מכיר אותן שהן של עוף טהור, ואין חוששין שמא של עוף טריפה הם, אבל ביצה טרופה אין לוקחין מהן, לפי שאפשר שעירבו בה ביצת עוף טמא. ומזה החשש יש אוסרין ליקח מהן מאותן הלחמניות שטחין פניהן בביצים, לפי שזה ודאי נעשה בביצים טרופות. ויש אומרים שאין לאוסרן בשביל זה, כי אין זה שוה לביצים טרופות, לפי שבביצים טרופות יש לחוש שמא הגוי הערים לטרפן, כדי לרמות בהן ולמכרן בחזקת עוף טהור, אבל באותן לחמניות אין לחוש לכך, לפי שאין צריך להן (כה) [כי] אם מעט מזעיר. וביצים שאינו (מכירין) [מכירן], אם היו שני ראשיה כדין או חדין, או חלמון מבחוץ וחלבון מבפנים, בידוע שהן ביצי עוף טמא. ראשה אחד חד וראשה אחד כד, חלבון מבחוץ וחלמון מבפנים, אפשר שהיא ביצת עוף טהור, לפיכך צריך לשאול לצייד המכירן, ואף על [פי] שהוא מוכרן, סומך עליו, אם אמר לו של עוף פלוני טהור הוא, ואם לא הזכיר שמו, אף על פי שאמר לו טהור הוא, איו סומך עליו. והטעם, כשיאמר של עוף פלוני, באמת לא יכחש, כי ירא שמא יביא לו מביצי אותן המין ויכחישו אותו, אבל אם לא אמר לו רק של עוף טהור הם, מי יוכל להכחיש, אם יביאו לו ביצה מעוף אחד יאמר מאחר הם, לפיכך אין ראוי לסמוך עליו.
וסימני ביצי הדגים, כסימני ביצי העוף. ובספק, סומך על ישראל המוכרן, אם אמר אני מלחתים והוצאתים מדג טהור, אוכלן על פיו, ואם לא אמר רק טהורים הם, אין סומכין עליו, אלא אם כן היה אדם שמוחזק בכשרות. וציר דגים טמאים אסור. לפיכך אין לוקחין ציר מן הגויים, אלא אם כן היה דג טהור משוטט בו. ערבה מלאה חביות ציר דגים פתוחות, ודג טהור משוטט באחת מהן, כולן מותרות. היו סתומות ופתח אחת מהן ומצא בה דג טהור, כולן מותרות, והוא שיהיה ראשו של דג ושדרו קיים, שיהיה [ניכר שהוא] דג טהור. ואין לוקחין דגים מרוצצין מן הגויים, אלא אם כן היה ראשו של דג ושדרו קיים. וגוי שהביא גרבים של חתיכות דג שחתוכן שוה וניכרין שכולן מין אחד, ונמצא בא' מן החתיכות קשקשים, כולן מותרות. וציר חגבים טמאים מותר, מפני שאין בהן לחלוחית.
<h2>דף סד.</h2>
ביצת עוף טמא שהתחיל האפרוח להתרקם בה שאכלה, לוקה עליה משום שרץ העוף. ואם ביצת עוף טהור היא, מכין אותו מכת מרדות. נמצא בה קורט דם, אם על החלבון, שהוא הריר הלבן שמבחוץ, שקורין קלאייר"א, זורק הדם ואוכל השאר, ואם על החלמון, אסורה כולה. פירוש חלמון, האדום שבה. וטעם הדבר, לפי שהקורט הזה הוא זרע הזכר הקשור בראש הכד של ביצה, ומשם תחילת יצירת האפרוח, ולפיכך אם על החלבון, זורק הדם הקשור ואוכל השאר, שעדיין לא נתפשט כלל בביצה, ולא התחילה שם יצירה, אבל אם על החלמון נתפשט ונאחז בכולה, אסורה כולה, דהכי קים להו לרבנן, שכך הוא תחילת היצירה. והוא הדין אפילו נמצא בביצה בת יומא, דלא (פליגי) [פלוג] רבנן. וכתב בעל העיטור דאפילו כי נמצא על חלבון, צריך שימצא בקשר שלה, בראש הכד של ביצה, ואם אינו בקשר שלה אסור. והר"י ז"ל כתב דדם ביצים אסור מדרבנן, אם נמצא על הקשר ולא נתפשט חוץ לקשר, והוא על החלבון, זורק הדם ואוכל השאר, ואם הוא על החלבון בלא קשר, גם הדם מותר, אך אם נתפשט חוץ לקשר על החלבון, כל הביצה כולה אסורה. וכן אם נמצא על החלמון, אפילו בלא קשר אסורה כולה. ויש שאין אוסרין על החלמון כל הביצה, אלא כשמצאוהו על הקשר, אבל שלא על הקשר, זורק הדם. ואם ספק אם על החלבון או על החלמון, הוי ספיקא דרבנן ולקולא. עכ"ל. והר"ף ז"ל כתב וזה לשונו. בספר רבינו ברוך (פירוש) [פירש] שלשה דרכים יש בדם ביצים, אם נמצא חוץ לקשר ואינו על הקשר כלל, זורק הדם ואוכל השאר בין בחלבון בין בחלמון. ואם נמצא על הקשר ונתפשט, כל הביצה כולה אסורה, בין בחלבון בין בחלמון. ואם נמצא על הקשר, ולא נתפשט חוץ לקשר, בזה יש חלוק בין חלבון לחלמון, ובחלמון אפילו כל הביצה כולה אסורה, ובחלבון זורק את הדם ואוכל השאר. עכ"ל.
<h2>דף סד:</h2>
ביצה המוזרת שישבה תרנגולת עליה עד שנתחממה ונמאסה מלאכול, אבל לא רקמה כלל, נפש היפה תאכלנה, כלומר שאין לה שום איסטניסות. אפרוח שנולד, אף על פי שלא נפתחו עיניו מותר, יצא (מאסור) [מאיסור] נבילה ומותר עצמו בשחיטה למי שאינו מאוס לו.
<h2>דף סה.</h2>
כל עוף השוכן עם הטמאים ונדמה להם, טמא. וכל שחולק רגליו כשמותחין לו חוט, שתים לכאן ושתים לכאן, או שקולט מן האויר ואוכל באויר, הרי זה דורס וטמא. ולשון הראב"ד ז"ל, בענין הדריסה, אני קיבלתי, עוף הדורס ברגלו מה שהוא אוכל, בין חי בין מת, ואפילו ירקות, הרי זה דורס וטמא. והעורב והעטלף עוזרים זה הפירוש, שאין מכין שום עוף חי, והם בכלל הדורסים, וזה כמו שפירשו כל עוף שנותן רגלו על האוכל ומחזיקו ברגלו שלא ינטל כולו אצל פיו, דריסה היא, כמו שעושה העורב שקורין קוו"ה. ואי אפשר לפרש דורס בעוף, שמטיל ארס, לפי שעורב ורוב המנויין בפרשה, אין להם ארס.
<h2>דף סז:</h2>
וכתב ה"ר יצחק ז"ל אותן עופות הגדלים מן העצים, התלויין באילנות בחרטום שלהן, ר"י היה אוסרם משום שרץ העוף, וכן היה אוסרם רבי יחיאל ב"ר יוסי ז"ל.
והמינין הנבראים בגופי המאכלות ובפירות, אם פרשו לארץ, אף על פי שחזרו לתוך המאכל או לתוך הפרי, האוכל מהן כזית לוקה, ואם לא פרש, אוכל הפרי עם תולעת שבתוכו. והוא שהתליע האוכל, אחר שנתלש מן הארץ, אבל התליע במחובר, לא יאכלנו עד שיבדוק הפרי מתוכו שמא יש בו תולעה. ואם שהה אחר שנעקר שנים עשר חודש, אוכל בלא בדיקה, שאין התולעה שבו מתקיים שנים עשר חודש. פירוש, אינו מתקיים, דהוה ליה עפרא בעלמא. ויש במקום אחר כלל, כל בריה שאין בה עצם אינו חי אחר ששה חדשים, בידוע שלא התליע במחובר, ואם לא פירש אין בו (אסור) [איסור]. ואם נמצא מת, אפשר שהתליע במחובר, ואפילו לא פירש אסור עד לאחר שנים עשר חודש, אבל אחר שנים עשר חודש מותר, וכל שכן אם נמצא חי לאחר שנים עשר חודש, שבידוע שלא התליע במחובר, וכי לא פריש שרי. אך הבעל העיטור ור"ש ז"ל מחמירין עוד ואומרים שהתולעת שבהן לאחר שנים עשר חודש אם חי הוא ולא פריש מותר, אבל אם מת הוא אסור, דשמא במחובר התליע ומת, אבל עדיין קיים ועומד (באסורו) [באיסורו]. וכתב ה"ר יצחק ז"ל אותן הקורקוצונ"ש שבפולים ובשאר הקטנית, פשיטא שבאין בתלוש, ואותן שיצאו ופרשו שוב אינן חוזרין לתוכו, וטוב להניחן במים רותחין, כדי שלא ישרצו לדפני הקדירה. והר"ף ז"ל כתב מיהו רבינו יחיאל ז"ל היה אוסרם, וגם התוספות משנ"ץ סוברים כן, אלא שהתירום משום שאינן רוחשות בתוך הקטנית, לפי שהן מהודקות בתוכו, ולא דמי לקישות שהתליעה באיביה דאסורה, דהתם רוחש התולעת ומהלך בתוך הקישות, לפי שתוכה חלול, כך פירש בתוספות משנ"ץ. ומורי רבי יחיאל היה תופש שרץ כחיות בעלמא, אפילו בלא ריחוש והילוך. וגם נראה שבאין במחובר, שהרי באותן פולין נמצא בהן תולעים קטנים בעודן לחים בתלוש סמוך ללקיטתן, ונראה דאותן תולעים נעשים גדולים וחוזרין קורקוצונ"ש, והמחמיר תבא עליו ברכה. ע"כ. ואותן החבושין שקורין קודויינ"ש או התפוחים וכיוצא בהן, שנראה מבחוץ כשהתליעו, אם רצה לבשל מהן מאותן שנלקטו בו ביום, ורואה מבחוץ שהתליעו, והרי התליעו במחובר, צריך לבדקן כשמבשלין אותן, כדי שלא תבשל התולע עמהם.
מצאנו בשם רבינו תם שאין תולעת פרי נאסר אלא אם כן (פרש לאויר ולא נגע) [פירשו לאויר ולא נגעו] לארץ, או שפרשו מקצתם לארץ, או שפרשו לאחר שמתו בתוך הפרי, כגון אלו הזיזין שבתוך הפולים שמתבשלין בקדירה ומתין בתוך הפרי, ובכח הרתיחה נתזין ויוצאין לחוץ, או שנמצא תולעת על הגרעינה מבפנים, או שיצאו מתוך האוכל לתוך אוכל אחר, כל אלו אסורין מספק ואין לוקין עליהן. וכבר כתבנו למעלה דין אותן העופות התלויין באילנות. והר"י והר"א כתבו סימן לתולעים שיצאו מן הפולים כשיצאו לחוץ, כלומר שפרשו וחזרו אסורין. וזה הסימן שכתבו, ובני יששכר תולע ופוה ויוב ושמרון, כלומר תולע כשעשה פה וישוב שומרו מלאכלו. ויוב שכתוב במקרה זה, הוא ישוב שכתוב בסדר פנחס. תולעת הנמצא במעי הדגים ובמוח שבראש הבהמה והנמצאת בבשר אסורה, אבל דג (שהתליעו) [שהתליע], הרי הוא כפירות שהתליעו אחר שנעקרו. וכן גבינה שהתליעה, נפש היפה תאכלנה בתולעת שבה. וכן המים שהשריצו בכלים, מותר לשתות השרץ עם המים. וכן מי בורות שיחין ומערות שהשריצו, שוחה ושותה מהן ואינו נמנע, אבל לא יקח מן המים בידו או בכלי, משום דשורץ על הארץ קרינא ביה, לפי שפרשו. פרשו לדפני הכלי או הבור וכיוצא בו ממקום ברייתן, אין נמנעין מהן. וכל אלו השיעורין בשלא אכל בריה שלימה, כמו שכתבנו.
<h2>דף סט.</h2>
וכן בהמה שנמצא בה דמות עוף, אפילו עוף טהור, אסור באכילה.
<h2>דף עה.</h2>
והאוכל כזית מבשר נפל בהמה טהורה, לוקה משום נבילה.
<h2>דף עו.</h2>
ותחילת הגידין הוא מן העצם הקטן שבין עצם הרגל הנמכר עם הראש, והעצם האמצעי והוא מחבר הפרקים, ונקרא בלשון משנה ערקומא, ובלע"ז בורוניק"י או אוש"ט. ואורכן, ביאר הרמב"ם כמו שכתבנו י"ו אצבעות. והוציא זה מדאמר בגמרא ארבע בטדין בתורא, ויפורש בטדא ארבע אצבעות. וכן פרשו הרי"ף פרק אלו טריפות. ורש"י ז"ל (פירוש) [פי'] בטדא אצבע גודל. ולדעתו לא יהיה אורך הגידין רק ארבע אצבעות. וכן דעת הר"ז ז"ל. ואותו העצם הקטן הנקרא ערקום, כתב ה"ר יונתן בשם הראב"ד ז"ל שאין צומת הגידין בערקום גופו, אלא ממנו ולמעלה. וכן נראה דעת הרמב"ם כמו שכתבנו. עוד כתב הראב"ד (אשון) [שאין] צומת הגידין מן העצם ולחוץ, רוצה לומר כלפי הזנב במקום שהזנב נוקש בו, רק בעצם ולפנים, כלומר לצד הגוף, אבל בידי הבהמה, דהיינו רגליה הראשונים, אין בהן צומת הגידים כלל, ואין בהן צד טריפות, אם לא בשנשבר העצם ויצא לחוץ. וזהו דוקא באבר עצמו, אבל שאר הבהמה אינה נטרפת, אפילו (מחתך) [נחתך] כל האבר כמו שביארנו.
צומת הגידין בבהמה וחיה למעלה מן הערקום, והוא המקום שתולין בו הטבחים הבהמה, והם שלשה גידין לבנים, אחד עבה ושנים דקים. וממקום שיתחילו להיות קשים ולבנים עד המקום שיתחילו להתאדם ולהתרכך, הוא צומת הגידין, והוא בשור באורך י"ו אצבעות. ומנין אלו הגידין י"ו בעוף, תחילתן מן העקב שלמטה מן האצבע יתירה עד סוף השוק, שהוא כולו קשקשים. ובהמה שנחתכו רגליה במקום צומת הגידין, אף על פי שהוא למטה מן הארכובה, טריפה, מפני חיתוך הגידין, שחתיכת הגידין אלו מכלל הטרפיות. וכן בעוף. ואפילו נחתכו הגידין [לבד] ונשאר הרגל שלם טריפה.
<h2>דף עו:</h2>
נחתך האחד העבה לבדו בבהמה, ונשארו שנים הדקין, מותר. וכן אם נחתכו הב' (דקין) [הדקין] ונשאר העבה. נחתך רוב כל אחד מהן טריפה. ובעוף, אפילו לא ניטל אלא רובו של אחד מהן, טריפה. ואגפים לעוף כידים לבהמה. כל זה דעת הרמב"ם ז"ל. ויש חולקין עליו שאומרין שכמו שתחילת צומת הגידין בבהמה מפרק חיבור העצם התחתון עד האמצעי, כן בעוף. ויש אומרים שאף הרב ז"ל חזר בו בתשובת שאלה.
ונשבר העצם מן הארכובה ולמעלה, שאמרנו שאם יצא לחוץ הרי הוא כמו שנפל וטריפה, כתב הראב"ד ז"ל בתשובת שאלה דדוקא יצא לחוץ ששלט בו האויר, אבל נשבר העצם בחלל הגוף לפנים, כשירה, שאין האויר שולט בו. ע"כ. ויש אומרים דיצא לפנים כיצא לחוץ דמי. ונותנים סימן לדבר, תנא כל עקירת חפץ ממקומו הוצאה קרי לה, שנאמר גבי שבת. וכתב בעל התרומה דהיכא שמצינו עצם שנשבר והבריא, אין חוששין שמא יצא לחוץ, שאילו כן לא נתרפא. וה"ר דוד ב"ר לוי כתב והוא הדין אפילו נמצאת שבורה במקום צומת הגידין ונתרפא היטב, אין חוששין שמא (נפסק) [נפסד] אחד מצומת הגידין, ומכשירין ליה. ודעת הראב"ד בעצם שנשבר במקום צומת הגידין, אפילו נשבר העצם ויצא לחוץ בלא צומת הגידין טריפה, כיון שבמקום צומת הגידין נשברה.
ולמען תבין ותדע ענין צומת הגידין, אבאר לך ענין רגלי הבהמה ביאור רחב יותר ממה שביאר הרמב"ם (כמה) [כמו] שכתבנו למעלה. דע כי שלשה עצמות הן בירך, כל אחד נקשר בחבירו בראש הפרקים. הראשון, הוא הנחתך ברגל הנמכר עם הראש. השני, הוא האמצעי הנקרא סרק"ו ונקרא אשקנקי"ל. השלישי, הוא הנקרא קולית ובלע"ז אושמאול"ר, וראשו העליון תחוב באליה, וראשו התחתון הוא הארכובה, וזו היא שאמרו בגמרא שכנגדו בגמל ניכר, מפני שבולט כלפי חוץ, ושם הגמלים רובצים כדכתיב ויברך הגמלים. וזו היא הארכובה שאמרו ז"ל שאם נשבר העצם למעלה ממנה ויצא לחוץ, טריפה. וכן כתב בעל (התרומה) [ההשלמה] והראב"ד ז"ל. אך מקום צומת הגידין אף בעצם השני. וכבר כתבנו דעת הראב"ד בנשבר העצם מקום צומת הגידין. ויש חלקו עליו ופסקו שאפילו נשבר העצם הזה השני אינה טריפה, ובלבד שיהיו הגידין כולם קיימין במקום חיבורן, והיינו דקאמר בגמרא ארכובה גופה שכנגדה בגמל ניכר וכו'.
<h2>דף עז.</h2>
והשליא שיצתה [עם] הולד אסורה, והאוכלה פטור, שאינה בשר.
<h2>דף עט:</h2>
וכל מין שיסתפק אם הוא בהמה או מין חיה, חלבו אסור, ואין לוקין עליו, ומכסין דמו.
<h2>דף פ.</h2>
ושור הבר, הוא מין בהמה, וחלבו אסור. וזה שאוכלין חלבו בגלילות טולוש"א, אינו שור הבר, אלא יחמור, הוא עז הבר, וקורין לו ברופו"ל, וגם זה קורין לו כן.
<h2>דף קב:</h2>
והאוכל עוף חי שלם, לוקה משום נבילה, אף על פי שאין בו כזית. ואם אכלו אחר שמת צריך שיהיה כזית בכולו.
וכל החותך בשר מן החי, אותה בשר טריפה, והאוכל ממנה כזית לוקה משום אוכל טריפה.
והאוכל כזית מבהמה חיה ועוף טריפה לוקה, ואי זו היא טריפה, כל שאין כמוה חיה, שטרפה ארי או זאב וכיוצא בו ושברה, ועדיין לא מתה. ויש חולאים אחרים שאם יארעו בה תחשב כטריפה, והם הלכה למשה מסיני, ומספרם ח', ואלו הן. דרוסה, נקובה, חסרה, נטולה, פסוקה, נפולה, שבורה, וקרועה. ואין לך בכולן בפירוש מן התורה רק הדרוסה, לפיכך החמירו בה, שכל דרוסה אסורה, וספק שאר הטריפות מותר.
<h2>דף קטז:</h2>
חלב הטהורה שנטרפה, אסור כחלב בהמה טמאה. וכתב הבעל התרומה ז"ל בהמה שנמצאת טריפה, מה דינן של גבינות האלו שנעשו ממנה. רבינו שמואל התירם משום חזקה, וכן מר רב יהודאי גאון בהלכות אותו ואת בנו. ע"כ. וה"ר יצחק ז"ל כתב השוחט בהמה ונמצאת טריפה, ועשו ממנה גבינים, אם הטריפות מסירכא או הוגלד פי המכה של מחט, כל הגבינים שנעשו ממנה תוך שלשה ימים אחרונים אסורין, אבל קודם שלשה ימים מותרין. ומשאר מיני טריפות מותרין. אבל טריפות הבאי' מן הבטן, כגון יותרת, כולן אסורין. ע"כ.
וקיבת נבילה והטמאה מותרת, שאין זה אלא פירשא בעלמא, אבל עור הקיבה אסור כשאר המעיים.
<h2>דף קיז:</h2>
האוכל מן נבילה וטריפה או מן בהמה חיה ועוף הטמאים דברים שאין ראויין לאכילה, כגון העור והעצמות והגידין והטלפים וכיוצא בהן, אף על פי שאסור, פטור. ואין מצטרפין עם הבשר לכזית.
<h2>דף קכב.</h2>
ויש עורות שהן כבשר, והאוכל כזית מהן כאוכל כזית מן הבשר, ואלו הן, עור האדם ועור חזיר הישוב ועור חטוטרת הגמל שלא עלה עליו משא ולא הגיע למשא ועור (בית הכוסות) [בית הבושת] ועור שתחת האליה ועור השליה ועור האנקה והכח והלטאה והחומט, כל אלה עורותיהן כבשרן כשהן רכות.
